Hebrew English

מצפה הכוכבים ברקת - קוד מצפה רשמי Bareket observatory IAU B35

 

מושגים של זמן

מאת : ד"ר יואב בן-דב

 

 

תרבויות אנושיות שונות, ואף תקופות היסטוריות שונות בהתפתחותה של אותה תרבות, מעצבות לעצמן מערכות של מושגים ורעיונות המעניקות פשר וקוהרנטיות לעולם. במערכות אלה יש תפקיד חשוב לדרך שבה נתפס מושג הזמן - למשל, האם הוא מייצג בראש וראשונה קביעות או שינוי, האם אפשר לתאר אותו כקו חד פעמי המוליך מראשית העולם לסופו או שיש בו מחזורים ומעגלים החוזרים שוב ושוב על אותה תבנית בסיסית, וכדומה. 

 

 במאמר זה ננסה לסקור במבט "ממעוף הציפור" - שטחי מעט מטבעו, אבל אולי מאפשר לראות איזו תמונה כללית - מושגים שונים של זמן, שהחליפו זה את זה בתולדותיה של התרבות המערבית באלף השנים האחרונות. כפי שנראה, חלקה הגדול של התקופה הזו מתאפיין במעבר הדרגתי מתפיסות של זמן במונחים מעגליים, הקשורים באופן אינטימי באדם ובפעולותיו, למושג של זמן קווי, שהפך להיות יותר ויותר אובייקטיבי, מופשט ומרוחק מהתחום האנושי. אולם במאה העשרים התהפכה המגמה הזו, וכיום אנו עומדים אולי בפני תהליכים המעצבים מחדש את תפיסת המציאות ואת חוויית הזמן במונחים שחלקם מסורתיים וחלקם חדשניים, ושאת תוצאותיהם קשה לחזות כיום.time
זמן המחזורים

בספרו "תמונת העולם של אנשי ימי הביניים" מתאר אהרן גורביץ' את מושגי הזמן ששררו בחברה האירופית של ימי הביניים המוקדמים. על פי תיאורו, היו אלה מושגים המאפיינים בכלל חברות מסורתיות המבוססות על כלכלה חקלאית. תפיסת הזמן בחברה כזו היא בעיקרה מעגלית ומחזורית. מחזורי היום והלילה קובעים את הפעילות האנושית במהלך היממה, ומחזור עונות השנה מסדיר את חילופי הזריעה והקציר, השפע והמחסור. ההבדלים בין שנה אחת לאחרת אולי אינם מצייתים למחזור קבוע הנראה לעין, אולם גם בהם אפשר להבחין באיזו סדירות חלקית של שנים שחונות שאחריהן באות שנות שפע, וחוזר חלילה. בחברה כזו, שקצב השינויים בה הוא נמוך יחסית לחברה מתועשת, גם ההתפתחות הקווית לכאורה של חיי האדם - קודם ילד, אחר כך מבוגר, ולבסוף זקן - נתפסת כאילו היא עצמה מהווה חוליה בשרשרת מחזורית של לידה, נישואים ומוות: "דור הולך ודור בא, וזרח השמש ובא השמש". ואכן, מכיוון שקשה להבחין בשינויים משמעותיים באורח החיים ובתנאים החומריים והחברתיים, הרי שגם חיי האדם הבודד נתפסים לא כעומדים בפני עצמם, אלא כווריאציה על תבנית בסיסית החוזרת על עצמה שוב ושוב. על פי תיאורו של ההיסטוריון הרוסי מיכאל באחטין, תפיסות מחזוריות כאלה המשיכו לאפיין את התרבות העממית האירופית עד סוף ימי הביניים.

 

האופי המחזורי של הזמן מודגש בטקסים ובחגים הדתיים, המציינים זמנים מסויימים כבעלי משמעות מיוחדת. לוח התפילות והפולחן היומי מצטרף לפעולות האורגניות של אכילה ושינה, ובכך הוא מעניק משמעות טקסית ורוחנית למחזור היממה. באופן דומה, החגים החוזרים על עצמם מדי שנה, ושרבים מהם קשורים בפעילות חקלאית (חג הקציר, חג האסיף) מציינים גם את מחזור העונות כבעל משמעות, החורגת מספירת החיים המקומית ומתחברת אל עולם המיתוסים. כפי שהבחין חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה, תפקידו של המיתוס בחברה כזו איננו לייצג אירוע חד-פעמי שהתרחש בעבר, אלא הוא מבטא חזרה נצחית, המממשת את הסיפור המיתי בכל פעם מחדש. דוגמאות לכך אפשר למצוא גם במסורת היהודית. שבעת ימי השבוע מייצגים שוב ושוב את סיפור בריאת העולם, וחג הפסח אמור להעניק לאדם בכל דור ודור את התחושה "כאילו הוא יצא ממצרים". גם בתרבויות אחרות אפשר לראות תפיסה כזו, כמו למשל "זמן החלום" של הילידים באוסטרליה, שהוא גם הזמן המיתי שבו נברא העולם בראשית הימים, וגם תחום נפרד המתקיים במקביל להווה, ואפשר להתחבר אליו בכל פעם מחדש דרך הטקסים והפולחנים השאמאניים.

 

במבט ראשון יכול להיראות כאילו תחושה מחזורית כזו של זמן מבטלת את ההיבט הדינמי שלו: כביכול הזמן איננו באמת זורם, אלא חוזר שוב ושוב לאותה נקודה. אבל בניגוד למחזורי הפעולה של השעון המכני שנדבר עליו בהמשך, האמורים לחזור על עצמם בדיוק מוחלט ובכך לבטל בעצם את זרימת הזמן, מחזורי החיים האורגניים אינם זהים לגמרי זה לזה. כמו שכל יצור חי דומה לשאר הפרטים מאותו מין ועם זאת הוא ייחודי וחד פעמי, גם מחזורי החיים מבטאים אותה תבנית שמתממשת שוב ושוב, אבל בווריאציות שלעולם אינן חוזרות על עצמן בדיוק. כל יום דומה לשאר הימים ועם זאת הוא יום חדש, המאורעות של שנה אחת אינם זהים למאורעות של שום שנה אחרת, וגם סיפור חיי היחיד האנושי כחוליה בשרשרת הדורות מתמלא בתכנים ובקשרים אינדיבידואליים וחד פעמיים. הווריאציות האלה מבטאות את איכות "הלא צפוי" של זרימת הזמן, על שני היבטיה - גם אי היכולת לדעת בדיוק מה עתיד לקרות, וגם האפשרות ליצור דברים חדשים ותבניות חדשות. האופי המחזורי של הזמן האורגני איננו מבטל אפוא את תחושת אי הוודאות והלא צפוי, המתייחסת לווריאציות של הפרטים הקונקרטיים ולא לתבנית החוזרת על עצמה. מכאן מתאפשר מגוון שלם של תחושות אנושיות כמו חופש בחירה, רצון והתכוונות, תכלית ומשמעות, שכולן מניחות את אי הוודאות ואת הדינמיות של הזמן. התחושות האלה מקבלות תוכן במונחי הפרטים הקונקרטיים של מעגלי החיים הקרובים - מעגלי המרחב הפיזי והחברתי, ומחזורי הזמן הצומחים מהם ומגדירים אותם.

 

 

זמן "הבריאה והגאולה"

בספר שנזכר לעיל, גורביץ' מתאר את התהליך ההדרגתי שבו החליפה התרבות המערבית של ימי הביניים את תחושות הזמן המעגליות במושג של זמן הנמתח כביכול בקו ישר, מנקודת התחלה מוחלטת וחד פעמית לנקודת סיום מוחלטת. מקורו הרעיוני של התהליך הזה הוא ההיסטוריוגרפיה הנוצרית, שהציבה אקט היסטורי ייחודי - חיי ישו - כנקודה קבועה, המסמנת אירוע חד פעמי שהזמן איננו יכול עוד לשוב אליו. אמנם, בראשית ימי הכנסייה היו נסיונות להציב תפיסת זמן שהיא גם נוצרית וגם מחזורית, כמו השקפתו של אב הכנסייה אוריגנס, שעל פיה העולם נברא ונחרב בכל פעם מחדש, ובכל מחזור כזה מופיע ישו וגואל את העולם מן החטא. הרחבה כזו של מעגלי החיים האנושיים לסקלות עולמיות דומה לתפיסות זמן שהתפתחו בהודו, ועל פיהן תולדות העולם הם שרשרת אינסופית של מחזורי התהוות וכלייה, החוזרים על עצמם בסקלות גדלות והולכות לאין קץ. אולם הכנסייה הנוצרית דחתה את תפיסתו של אוריגנס, ובמקומה התקבלה עמדתו של אוגוסטינוס, שעל פיה האירועים ההיסטוריים (ובכללם לידת ישו וצליבתו) הם חד פעמיים.

 

אוגוסטינוס לא הסתפק בקביעת אופיו החד פעמי של הזמן, אלא גם ניסה לברר את פירושו של מושג הזמן עצמו. בספרו האוטוביוגרפי "הווידויים" הוא מקדיש קטע ארוך לשאלה "מהו הזמן", ומגיע למסקנה שזהו מושג בעייתי ביותר. המאפיין הבולט ביותר של הזמן הוא ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד. אולם העבר כבר אינו קיים, והעתיד עדיין לא קיים. לפיכך, לכל היותר אפשר לייחס איזה שהוא קיום רק לרגע החמקמק של ההווה, כלומר לנקודת זמן בודדת שלגביה המושג של "משך זמן" הוא חסר משמעות. אוגוסטינוס טוען אפוא שהזמן איננו אלא תכונה של החווייה הנפשית: העבר קיים בנפש כאוסף של זכרונות, העתיד קיים בה כתקוות ושאיפות, והחוויה הנפשית הממשית של הרגע נתפסת כהווה.

 

במלים אחרות, אצל אוגוסטינוס הזמן איננו איזו שהיא מסגרת חיצונית שבה מתנהלים מאורעות פיזיים ותהליכים נפשיים, אלא הוא מהווה חלק ממהותם של התהליכים הנפשיים, הכוללים גם את תפיסת המאורעות הפיזיים. ומה באשר לזמן ההיסטורי, המתרחש מחוץ לתחום הנפש האנושית הבודדת? אוגוסטינוס מטפל בו בספרו "עיר האלהים", שבו הוא מציע פרשנות נוצרית למהלך ההיסטוריה. על פי אוגוסטינוס, ההיסטוריה האנושית מהווה בעצם סיפור משולב של שתי קהילות אנושיות נבדלות, מעין סיפור של "בני אור" ו"בני חושך" שאוגוסטינוס מכנה בשם "העיר השמיימית" ו"העיר הארצית". בני העיר השמיימית הם קומץ נבחרי האל, שיגיעו בסופו של דבר לגן עדן. לעומתם, רוב בני האדם שייכים לעיר הארצית המתאפיינת בחטא וברוע, ובאחרית הימים הם יושלכו לייסורי נצח בשאול. מהלך ההיסטוריה כולו הוא סיפור ההיפרדות ההדרגתית של שתי הערים, שבמהלך ההיסטוריה קשה להבדיל ביניהן ולדעת מי מהאנשים שייך לאיזו עיר, אולם במשפט הסופי של יום הדין האחרון ההבחנה הזו תקבל תוקף ברור ומוחלט. האמונה הנוצרית מבטאת את תמצית קיומה של עיר האלהים, ולכן תולדות האמונה וההיפרדות ההדרגתית שלה מן החטא מגדירים אפוא את הזמן כקו חד פעמי של התפתחות הדרגתית, מנקודת התחלה אל נקודת סיום. ההתפתחות הזו מעניקה משמעות וכיוון גם למחזורי החיים האישיים, המוליכים את נשמת האדם בדרך האור או בדרך החטא; ומכיוון שאצל אוגוסטינוס נשמת האדם הבודד היא ביטוי של הסובייקט האלוהי, הרי שגם הזמן ההיסטורי הוא חוויה נפשית, המתרחשת כביכול בנפשו של האל.

 

אפשר אפוא להבחין בימי הביניים בשתי תפיסות נבדלות של זמן: מצד אחד הזמן המחזורי והאורגני של דרכי החיים בחברה המסורתית, ומצד שני הזמן הקווי של אוגוסטינוס, המתפתח מסיפור הבריאה דרך בשורת הגאולה ועד למשפט הסופי באחרית הימים. הכנסייה הנוצרית משלבת בתוכה את שתי התפיסות, משום שהיא מתייחסת לסיפור הגאולה הקווי של אוגוסטינוס, אבל גם מקיימת את הלוח המחזורי של חגים ותפילות. יתרה מזו, גם תפיסת הזמן ההיסטורי של הכנסייה לא איבדה לחלוטין את האופי המחזורי שלה. בפרשנות ההיסטוריה של ימי הביניים המאוחרים היה תפקיד חשוב לרעיון ה"פרהפיגורציה", שעל פיו מאורעות בברית הישנה מבשרים ומסמלים מאורעות מאוחרים יותר של הברית החדשה. ביטוי לתפיסה זו אפשר למצוא במודל נפוץ לציורי כנסיות המציב זה מול זה ציור של נושא מהברית הישנה מול נושא מהברית החדשה, כמו למשל מתן תורה מול דרשת ההר, או מכירת יוסף מול הבגידה בישו. ובעצם, מהלך ההיסטוריה כולה איננו אלא מעגל, גם אם חד-פעמי, שבו העולם הנברא חוזר ונפגש עם בוראו, כפי שמתאר הפסוק הידוע מהברית החדשה: "אני הראשית והאחרית, האלפה והאומגה".

 

 

זמן השעון

זמן "עיר האלהים" של אוגוסטינוס מהווה, כאמור, תיאור קווי של ציר זמן שההיסטוריה עוברת דרכו פעם אחת בלבד. אולם ציר הזמן הזה עדיין רווי במשמעות אנושית ודתית - הוא מייצג את התפתחותו ההדרגתית של העולם אל הגאולה, והאדם הבודד יכול למלא בתהליך הזה תפקיד משמעותי, למשל בקידום ענייניה של הכנסייה. כפי שנראה בהמשך, תפיסה זו יכולה להיחשב כצעד ראשון בתהליך הדרגתי, שבסופו נמתח ציר הזמן לקו גיאומטרי מופשט ואובייקטיבי, המנותק לגמרי מכל ייחוס של משמעות אנושית. תפיסת הזמן האובייקטיבית הזו, שהגיעה לביטוי מפורש בסביבות המאה השבע-עשרה ושאת אופייה נתאר בסעיפים הבאים, אפיינה את החשיבה המדעית המערבית כמעט עד ימינו. אפשר לראות אותה כתוצאה של שתי התפתחויות שארעו בסביבות המאה השלוש-עשרה, האחת רעיונית והשנייה טכנולוגית-חברתית.

 

בתחום הרעיוני, התרבות המלומדת שהחלה להתפתח במרכזים העירוניים הגדולים של מערב אירופה קיבלה את רעיונותיו של אריסטו, שהתגלו מחדש במערב במאה הקודמת, ויצרה את השילוב בינם לבין המחשבה הנוצרית שאפיין את הפילוסופיה הסכולסטית של ימי הביניים המאוחרים. בניגוד לאוגוסטינוס, שזיהה את מושג הזמן עם חוויית הזמן האנושית, ובכך יצר קשר הדוק בין זמן ומשמעות, אריסטו הגדיר את הזמן כמידת התנועה. אמנם, "תנועה" אצל אריסטו היא כל סוג של שינוי ולא רק שינוי של מקום. אולם הדימוי הראשוני של התנועה קשור בתנועות של גופים חומריים במרחב, ולא בדינמיקה של הנפש ושל המשמעות שהיא מייחסת לגופים האלה. במחשבה האריסטוטלית של אותה תקופה, מושג הזמן הפך אפוא למשהו חיצוני, שאין לו קשר הכרחי עם הנפש האנושית ופעילותה.

 

ההעתקה הזו של מושג הזמן מפנימיות הנפש אל תנועותיהם "החיצוניות" של גופים חומריים עלתה בקנה אחד עם ההתפתחות הטכנולוגית החשובה שארעה בסוף המאה השלוש-עשרה - המצאת השעון המכני. ההמצאה החדשה, שהחלה להיות נפוצה במערב אירופה במהלך המאה הארבע עשרה והמשיכה והשתכללה במאות הבאות, היתה עבור תרבות המערב הרבה יותר מאשר כלי למדידת זמן גרידא. את השפעותיה אפשר לתאר בשני היבטים עיקריים. ראשית, השעון המכני הגדיר מחדש את תחושת הזמן ואת הדרך שבה אנשים מארגנים את פעילותם ביחס אליה. שנית, עצם היכולת לתכנן ולבנות מכונה מדוייקת כמו השעון המכני הפכה אותו לדימוי מרכזי, שעיצב את תמונת העולם המדעית כמעט עד ימינו.

 

בהיבט הראשון, ההגדרה מחדש של תחושת הזמן היתה קשורה גם בתהליכי האורבניזציה ההולכת וגוברת באירופה של אותה תקופה. כפי שהבחין ז'אק לה-גוף, הוויית החיים העירונית מטשטשת את המחזורים האורגניים של תפיסת הזמן, ויוצרת את הצורך בהכפפתם למקצב אחיד. ואכן, בחברה חקלאית כמו זו של ימי הביניים המוקדמים, אפשר לומר שקצב הפעילות האנושית צומח מתוך הפעילות עצמה, ולא על-ידי איזו מידה אובייקטיבית של זמן המוכתבת על ידי מנגנון חיצוני. לדוגמה, האיכרים המשכימים לעבודתם בכפרים שונים, או אפילו בשדות שונים של אותו כפר, אינם חייבים להתחיל כולם באותה שעה בדיוק. איכר בודד, או קבוצה שעובדת יחדיו באותו שדה, יכולים להפסיק את עבודתם לצורך מנוחה כאשר הם מתעייפים, ולקבוע את זמן ארוחת הצהריים כאשר הם רעבים, או אחרי שסיימו לחרוש, למשל, מספר כלשהו של תלמים. הכומר בכנסייה של אותו כפר יכול לנהל את לוח הזמנים שלו על פי מועדי התפילה, שאינם קשורים בהכרח בקצב הפעילות בשדה. האופה או החנווני פותחים את המאפייה או החנות שלהם כאשר צפויים לקוחות, וכן הלאה. במלים אחרות, כל מגזר וכל קבוצה יכולים לנהל את קצב פעילותם באופן אוטונומי, וסדר היום של הכפר כולו מתהווה מתוך הפעילויות השונות המשתלבות זו בזו. גם לצורת אירגון כזו של זמן חברתי אפשר לקרוא בשם "אורגנית", משום שהיא דומה לדרך שבה מערכות שונות בגוף משלבות את המקצבים העצמאיים שלהן ל"שעון ביולוגי" משותף שאיננו מוכתב על-ידי מנגנון מרכזי אחד, אלא מתהווה מתוך קשרי הגומלין בין המערכות השונות.

 

השעון המכני, לעומת זאת, קשור באופן הדוק בהוויית החיים העירונית. בעיר האירופית הצומחת בסוף ימי הביניים, השעון הוא מתקן גדול הניצב בראש מגדל וצלילי פעמוניו נשמעים בכל הסביבה. השעון קובע אפוא מידת זמן אחידה למרחב אורבני שלם, המורכב מרשת סבוכה וצפופה של פעילויות שונות בתחומי חיים שונים, כאשר כל הפעילויות האלה מוסדרות יחדיו על פי אותו קצב חיצוני שמכתיב מנגנון המכונה. הקצב הזה משתלט גם על הפעולות האנושיות היומיומיות. במידה רבה, פעולות כמו השכמה, אכילה ומנוחה מתוזמנות לא על פי צרכים אישיים ומקומיים, אלא על פי סקלת הזמן האחידה שהשעון קובע עבור כל תושבי העיר (ומאוחר יותר, עבור תושביה של מדינה שלמה, ששורר בה זמן אחיד). השימוש העירוני בשעון המכני כדי לקבוע מידת זמן אחידה מפקיע אפוא את קביעת קצב הפעילות מן האדם הבודד או הקבוצה הקרובה שאליה הוא משתייך, והופך אותו למשהו חיצוני ואובייקטיבי הקשור בתנועתם של גלגלי שיניים ומחוגי מתכת. אפשר אולי לראות דמיון והקבלה בין התהליך הזה לבין המעבר ממושג הזמן של אוגוסטינוס, שהוא חלק מהחוויה האנושית הפנימית, למושג האריסטוטלי של זמן חיצוני הקשור בתנועותיהם של גופים חומריים. אבל יש כאן גם מרכיבים חדשים החורגים מהמסגרת האריסטוטלית, ובמיוחד ההשתלבות במגמה הכללית של התרבות המערבית המודרנית, שמתבססת במידה הולכת וגדלה על אחידות וסטנדרטיזציה הנקבעות על פי מידות מתימטיות מדוייקות.

 

היסטוריונים רבים, בעיקר כאלה שהושפעו מתפיסות מרכסיסטיות, ציינו את ההשפעה שהיתה להמצאת השעון המכני על האירגון מחדש של אמצעי הייצור ויחסי העבודה. הזמן האחיד שהשעון קובע מאפשר, למשל, את קיומם של מפעלים שבהם כל הפועלים מתחילים את עבודתם בשעה אחידה, יוצאים באותה שעה להפסקת הצהריים, וכדומה. ההתפתחות הזו, שהגיעה לשיאה במהפכה התעשייתית סביב המאה התשע-עשרה, הביאה בסופו של דבר להקמת מפעלי הייצור הגדולים, שבהם גם המכונות וגם הפועלים (המהווים לצורך העניין "מכונות ייצור אנושיות") מתוזמנים כולם על פי אותו מקצב מכני. אולם כבר בשלביה המוקדמים, ההתפתחות הזו התיישבה היטב עם שיטות הייצור הקפיטליסטיות, משום שהיא מאפשרת למשל לתגמל פועלים על פי שעות עבודתם, שאפשר לתת להן מידה מדוייקת ואובייקטיבית. זמן חייו של האדם הופך אפוא למשהו שאפשר לחלק אותו למקטעים מוגדרים, למדוד אותם ולקבוע להם מחיר. כביכול הזמן עצמו, ולא רק אמצעי המדידה שלו, נעשה משהו חומרי. לא בכדי נוהגים לצטט כאן את אימרתו הידועה של בנג'מין פרנקלין, שנשארה רלוונטית גם במערכות הקפיטליזם התעשייתי של ימינו: "זמן הוא כסף".

 

 

זמן המכונה

ההיבט השני שבו השפיע השעון המכני על עיצוב התודעה המערבית, לא רק כמכשיר למדידת זמן אלא כדימוי בסיסי של תבוניות הטבע הניתנת לתפיסה בשיטות מדעיות, קשור בשלושת התהליכים המקבילים שהזכרנו. ראשית, התפתחותה של טכנולוגיה חומרית מדוייקת המביאה איתה עוצמה כלכלית וחברתית. שנית, עלייתו והתחזקותו של מעמד קפיטליסטי עירוני בעל ערכים חומרניים, המשתמש בטכנולוגיה הזו ומעודד את פיתוחה. ושלישית, הופעתן של דרכי חשיבה חדשות, המעתיקות את מרכז עניינן מהתחושות הפנימיות של הנפש לתכונותיהם ותנועותיהם של גופים חומריים, ובכך יוצרות רקע רעיוני לחיזוקן של השקפות חומרניות. תהליכים אלה חיזקו והזינו זה את זה, והצירוף המשולש של טכנולוגיה, מעמד חברתי ותמונת עולם שכולם מתרכזים סביב החומר ותכונותיו הלך והתחזק. אפשר לראות את הבשלתה של ההתפתחות הזו בסביבות המאה השבע-עשרה, עם עלייתה של ההשקפה המכניסטית שהצמיחה את המהפכה המדעית של אותה תקופה, ושהמייצג הבולט ביותר שלה היה רנה דקארט.

 

אצל דקארט וממשיכיו, הטבע כולו נתפס כמין מנגנון דמוי שעון של חלקים חומריים, המניעים זה את זה על פי חוקים מתימטיים מדוייקים. השעון המכני הפך בכך לדימוי מרכזי, שמתוכו נגזרים כללים חדשים של מחשבה ופעולה. לדוגמה, בדיוק כפי שחלקי השעון מניעים זה את זה על פי חוקים קבועים מראש, בלי שום קשר לתחושות אנושיות של תכלית, מוסר ומשמעות, גם ההשקפה המכניסטית שואפת לתאר את הטבע כולו במונחים סיבתיים מדוייקים, ולסלק מן המדע כל דיבור על משמעות ותכלית. באופן דומה, כפי שאת פעולת השעון אפשר להבין ולתקן באמצעות פירוקו למרכיביו ועיסוק בתכונותיהם של החלקים הבודדים - למשל, להחליף חלק פגום באחר - גם ההשקפה המכניסטית מנסה לגשת למערכות הטבע באמצעות פירוקו לחלקים, למשל באמצעות חיפוש אחרי "חלקיקי יסוד" חומריים שהבנתם שקולה להבנת הטבע כולו.

 

דקארט הגדיר אפוא את כללי המשחק של ההשקפה המכניסטית, בכך שקבע שאת הטבע כולו יש לראות כמין שעון גדול ומורכב, שצריך לפרק אותו לחלקיו ולהבין את חוקי התנועה המתימטיים שלהם. אולם חוקי התנועה שהתקבלו בסופו של דבר במדע לא היו אלה שהוא עצמו ניסח, אלא משוואות המכניקה שניסח אייזיק ניוטון בסוף המאה השבע-עשרה. התיאוריה של ניוטון סיפקה תיאור כמותי של תנועותיהם של גופים חומריים תחת השפעת הכוחות שהם מפעילים זה על זה, ובניגוד לחוקים המקוריים שדקארט הציע, היא גם נתנה תוצאות מדוייקות שאפשר לבחון אותן בניסוי. לדוגמה, תורת ניוטון הצליחה לחזות בדיוק את תנועותיו של "השעון השמימי" של כוכבי הלכת, ובכך נתנה פתרון מספק לבעייה שדורות רבים של אסטרונומים ניסו לפני כן להתמודד איתה ללא הצלחה.

 

התיאוריה החדשה והמצליחה של ניוטון הביאה איתה גם הגדרה חדשה של מושג הזמן. אצל ניוטון, הזמן מופיע כגודל מתימטי שיכול לקבל ערכים מדוייקים: אפשר לציין בדיוק את רגע התרחשותו של מאורע כלשהו, כפי שאפשר לציין בדיוק את נקודת הימצאו של גוף על פני ציר מרחבי. תנועתו של כל גוף חומרי יכולה להיות מיוצגת בשלמות באמצעות פונקציה מתימטית, הקובעת באיזו נקודה במרחב הגוף נמצא בכל רגע. המרחב והזמן מופיעים אפוא כמין מסגרת קבועה שבתוכה מתקיימות תנועות הגופים החומריים, בעוד שהיא עצמה אינה תלויה בתנועות האלה. ניוטון הגדיר אפוא את המרחב והזמן כישויות מוחלטות, המתקיימות בפני עצמן ואינן תלויות במאורעות המתרחשים בתוכן. כפי שהוא תיאר זאת, המרחב והזמן הם כביכול "אמצעי החישה" של האל, ולכן קיומם קודם לקיום חלקיקי החומר הנבראים.

 

השימוש בשפה תיאולוגית כזו כדי להבהיר את משמעותם של מושגי יסוד פיזיקליים מילא תפקיד חשוב בהתפתחות רעיונותיו של ניוטון עצמו. אבל במסגרת ההשקפה המכניסטית, המבוססת על הפרדה בין שאלות של משמעות דתית לבין התיאור המתימטי של תנועות גופים חומריים, שימוש כזה הפך במהרה לחסר פשר. במהלך המאה השמונה-עשרה, השתלבו המשוואות של ניוטון במסגרת המחשבה המכניסטית של דקארט ויצרו את המכניזם הניוטוני, שביטוי מובהק שלו אפשר למצוא בתמונת העולם שתיאר פייר סימון דה לפלאס בסוף המאה השמונה-עשרה. אצל לפלאס, היקום הוא אוסף של חלקיקים חומריים שתנועתם נקבעת מראש על פי חוקי המכניקה של ניוטון. האדם עשוי גם הוא מחלקיקים כאלה, ולכן תחושות כמו רצון חופשי, משמעות ותכלית לחיי האדם אינן אלא אשלייה. כל מה שיש בעולם הוא חלקיקי חומר, הנעים בחלל ריק על פי חוקים מתימטיים מדוייקים וקבועים מראש. אין עוד צורך להניח את קיומה של נפש אנושית לא-חומרית, וכפי שלפלאס ביטא זאת, אפילו קיומו של האל הפך להשערה מיותרת עבור המדע.

 

המכניזם הניוטוני של לפלאס וממשיכיו יצר אפוא מושג של זמן שאיננו מותיר שום מקום לדיבור על משמעות ותכלית אנושית, ובעצם אפילו תכונת הדינמיות והשינוי, שהיא המאפיין המובהק ביותר של חוויית הזמן, נשללת ממנו. כפי שלפלאס עצמו הראה באמצעות ניתוח מתימטי של משוואות ניוטון, ידיעה מושלמת של המקומות והמהירויות של כל חלקיקי החומר ביקום ברגע מסויים מאפשרת, בעיקרון, לחשב את המקומות והמהירויות האלה (כלומר, את מצבו השלם של היקום) בכל רגע בעתיד או בעבר. למעשה, גם ההבחנה בין העתיד והעבר עצמם (ולא רק בינם לבין ההווה) היא חסרת משמעות, משום שהמשוואות של ניוטון אינן מבדילות בין שני כיווני הזמן. במינוח מתימטי, המשוואות האלה הן הפיכות, כלומר הן שומרות על תוקפן אם מחליפים את ציר הזמן בציר "הפוך" המצביע מן העתיד אל העבר. מהעובדה הזו משתמע שבעצם, ההיסטוריה של כל היקום היתה יכולה בעיקרון להתגלגל מהסוף להתחלה, בלי שתהיה בכך הפרה של חוקי המכניקה הניוטונית.

 

במלים אחרות, בהשקפתו של לפלאס עצם ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד נעלמת, כך שמושג הזמן מאבד לגמרי את הדינמיות שלו. מצב היקום בכל רגע כולל בתוכו את המידע על כל המצבים שלו בכל רגע אחר, כך שחלוף הזמן אינו מביא איתו שום שינוי אמיתי. כביכול, הזמן הפך להיות ממד מרחבי נוסף, מעין קו ישר שכל נקודותיו נתונות בבת אחת מלכתחילה. מכיוון שלפלאס היה כאמור מדען חילוני, הוא גם לא האמין בבריאת העולם וביום הדין האחרון. מושג הזמן שלו הפך אפוא להיות זהה עם ציר הזמן המתימטי, המשתרע מהעבר האינסופי אל העתיד האינסופי. אפשר אפוא לראות בתפיסת הזמן הזו את השלמת התהליך שהחל באמצע ימי הביניים - המעבר ממושג זמן אורגני, מחזורי ואינטימי אל תפיסה של ציר זמן מכני וגיאומטרי, הנמתח בקו ישר ואינסופי ובעצם מאבד כל קשר לתחושות אנושיות כמו אי וודאות והלא צפוי, רצון חופשי, תכלית או משמעות.

 

 

אטומים והתפתחות

תהליך השתלטותו של מושג הזמן המכניסטי לא היה מיידי. במהלך המאה השמונה-עשרה, התקיימו המדע והדת זה לצד זה, וגם מושגי הזמן שלהם יכלו להתקיים יחדיו. אמנם, משוואות המכניקה הצביעו כאמור על זמן מתימטי אינסופי, הנמשך ללא גבול גם בעבר וגם בעתיד, בעוד שכתבי הקודש הדתיים, שנתנו פשר לתחושות זמן אנושיות כמו חופש בחירה, תכלית ומשמעות, תיארו עולם המתקיים רק כמה אלפי שנים. אולם ניוטון עצמו, ומדענים דתיים שחיו אחריו, יכלו להאמין שהעולם הנברא משתרע רק על קטע מוגבל של ציר הזמן הגיאומטרי, כלומר תולדות העולם מתחילות רק בנקודה מסויימת כלשהי על ציר הזמן האינסופי ונמשכות רק עד לנקודה אחרת. פתרון כזה מבדיל בין קיום הזמן שהוא אינסופי לקיום העולם שהוא סופי, כך שבכל שאר נקודות הזמן, כלומר אלה שנמצאות לפני נקודת הבריאה או אחרי נקודת הקץ, לא קרה ולא יקרה שום דבר. למעשה, פתרון דומה הוצע כבר בימי הביניים כדי לפשר בין הפילוסופיה של אריסטו, שדיברה על עולם נצחי, לבין סיפור הבריאה בכתבי הקודש. על פי הפתרון הזה, האל ברא את העולם לפני קצת יותר מחמשת אלפים שנה, אבל התקין את מסלולי הכוכבים כאילו הם סובבים מאז ומתמיד.

 

תפיסה כזו של שני צירי זמן המתלכדים זה עם זה בקטע סופי - זמן הבריאה והגאולה של כמה אלפי שנים, והציר המתימטי האינסופי של משוואות המכניקה - לא היתה חופשית מבעיות. לדוגמה, קשה להבין מדוע הבריאה התרחשה בנקודה מסויימת על ציר הזמן הגיאומטרי ולא בנקודה אחרת כלשהי, שכן כל הנקודות על הציר האינסופי הן שוות מעמד. שאלה דומה היתה מקור לוויכוחים חריפים שהתעוררו כבר במאה השלוש-עשרה סביב ההשקפה האריסטוטלית, והיו היסטוריונים של המדע, כמו למשל פייר דוהם, שראו בוויכוחים אלה דווקא את מקורם של מושגי הזמן המכניים שהתפתחו אחר כך. אולם קיומם בצוותא של המדע המכני לצד הדת איפשר לייחס מושגים של משמעות ותכלית לתחום הדתי, ולכן העובדה שסקלת הזמן המכנית איננה נותנת ביטוי לתחושות הזמן האנושיות עדיין לא הורגשה במלוא חריפותה.

 

פשרה כזו בין המדע והדת החלה להיות פחות ופחות אפשרית במהלך המאה התשע-עשרה. תפיסתו של לפלאס, שעל פיה המדע איננו זקוק עוד להשערת קיומו של האל, ציינה תהליך הדרגתי שבו המדע הלך ותפס את מקומה של הדת כמערכת רעיונות המגדירה "מציאות אמיתית" במחשבה המערבית. במקביל, התהליכים שחיזקו את התפיסה המכניסטית, גם במדע וגם בחברה, הגיעו גם הם לשיא במהלך אותה תקופה. כתוצאה מכך, לקראת סוף המאה התשע עשרה הפך המכניזם הניוטוני להשקפה שליטה במדע, בעוד שהמדע עצמו הלך וביסס את תביעתו להתקבל כבסיס יחיד ומוחלט של תמונת העולם המערבית המודרנית.

 

עם זאת, חשוב לציין שתפיסת הזמן המכניסטית-ניוטונית לא היתה התפיסה היחידה שמילאה תפקיד חשוב במחשבה המערבית של המאה התשע-עשרה, ואפילו לא היחידה במדע של אותה תקופה. לצד המכניזם ובמידה רבה מתוך התנגדות לו, התפתחו זרמים מחשבתיים כמו האידיאליזם או הרומנטיקה, שהציבו מחדש את האדם ותחושותיו במרכז השקפת העולם שלהם. למרות שהזרמים האלה חרגו מהמסגרת הדתית הישנה של ימי הביניים, הם שמרו במידה רבה על סקלת הזמן שלה, שכעת זוהתה לא עם תכנית בריאה אלוהית אלא עם מושג ההיסטוריה האנושית, הנמשכת גם היא כמה אלפי שנים. האידיאולוגיות שצמחו מזרמים אלה, והגדירו מחדש את משמעות קיומו של היחיד כחלק מתהליך היסטורי (למשל חיי האומה במחשבה הלאומית, או האבולוציה של החברה לקראת צדק תבוני במחשבה הסוציאליסטית) המשיכו והתפתחו אל תוך המאה העשרים, ומילאו במהלכה תפקיד מרכזי בעיצוב האירועים ההיסטוריים העולמיים. אולם לקראת סוף המאה אפשר לראותם כנתונים במשבר חריף, ואולי משתמע מכאן שעצם הרעיון לתת משמעות לחיי האדם הבודד במונחי השתתפות בתהליך היסטורי ארוך טווח איבד את הרלוונטיות שלו לימינו.

 

גם בתוך המסגרת המדעית, הופיעו במאה התשע-עשרה תיאוריות שהגדירו מושגי זמן לא מכניים. אחת החשובות בהן היא תורת החום והאנרגיה, שהתפתחה בסביבות אמצע המאה התשע עשרה ונקראה בשם "תרמודינמיקה". משוואות התרמודינמיקה מתארות זרימה חד כיוונית של הזמן, כאשר מבנים מסודרים הולכים ונשחקים בהדרגה, ומערכות העשויות ממרכיבים נבדלים, כמו למשל טיפת דיו בתוך כוס של מים צלולים, הולכות ומתערבבות עד שהן מגיעות לאחידות מלאה. לקראת סוף המאה הורחבו תפיסות אלה במטרה ליישם אותן על היקום כולו. פיזיקאים החלו לדבר על היסטוריה של היקום הנמשכת כמה מיליוני שנים, ובסופה הוא מגיע לא לאיזו תכלית של גאולה, אלא למצב של כלייה מוחלטת שבו הכוכבים ניצלו עד תום את מאגרי האנרגיה שלהם. במצב כזה, הנקרא בשם "מות החום" של היקום, האנרגיה של היקום מפוזרת בצורה אחידה במרחבי החלל, ולכן קיומם של חיים איננו אפשרי עוד.

 

תחומי מדע אחרים, כמו הגיאולוגיה בתחילת המאה ותורת האבולוציה של המינים בסופה, הגדירו סקלות זמן משלהם, שבסוף המאה התשע-עשרה הגיעו להיקפים של כמה מיליארדי שנים. בסופו של דבר גם ההערכות הפיזיקליות הגיעו לסדרי גודל כאלה, כך שנוצר מושג מדעי חדש של זמן קוסמי, הנבדל גם מהסקלה הדתית של כמה אלפי שנים וגם מהמושג המכניסטי של זמן אחיד ואינסופי. אולם התפיסות האלה חורגות ממושג הזמן המכניסטי לא רק בכך שהן מציינות זמן סופי ומוגבל, אלא גם בהתייחסות שלהן לאופי הדינמי של מושג הזמן. כפי שציינו קודם, משוואות המכניקה של ניוטון הן הפיכות, כלומר הן אינן מבדילות בין עבר ועתיד. לעומת זאת, מושג הזמן כפי שהוא מופיע בתרמודינמיקה, בגיאולוגיה או בתורת האבולוציה מתאפיין בזרימה חד כיוונית, שבה מצבי העתיד הם מעורבבים יותר (במונחי מערכות תרמודינמיות), שחוקים יותר (כשכבות גיאולוגיות) או מורכבים יותר (כיצורים חיים) מאשר מצבי העבר. תפיסות כאלה החזירו אפוא לזמן את הדינמיות שלו, כלומר את ההבחנה בין מצבי עבר, הווה ועתיד. אולם הן לא יכלו לספק בסיס חדש לתחושה של משמעות אנושית, גם משום שמלכתחילה הן הגדירו סקלות של מיליארדי שנים שאין להן מידה משותפת עם חיי האדם, וגם משום שתפיסת הזמן התרמודינמית, ששאר התפיסות ההתפתחותיות במדע היו כפופות לה, תיארה מצב סופי של קץ החיים ביקום, שביחס אליו כל פעולות האדם ויצירותיו מאבדות את משמעותן.

 

 

שובו של הלא צפוי

כאמור, במהלך המאה התשע עשרה הופיעו גם בתוך המדע נסיונות לגבש תפיסה חלופית לתמונת העולם של המכניזם הניוטוני, עם מושג הזמן הגיאומטרי ומשולל הדינמיות והמשמעות שלו. אולם לקראת תחילת המאה העשרים, נראה היה שהנסיונות האלה לא יחזיקו מעמד, ושהתפיסה המכניסטית עומדת להשתלט על שדה המחשבה המדעית ולדחוק את רגלי המתחרות. לדוגמה, תורת התרמודינמיקה קיבלה ניסוח מחדש במונחים סטטיסטיים, העוסקים בתנועותיהם המכניות של מספר עצום של חלקיקי חומר. המהלך הזה היה מיועד להציג את המכניקה כתיאוריה בסיסית יותר מן התרמודינמיקה, ותוך כך גם לכפוף את תפיסת הזמן התרמודינמית, המתארת שקיעה מתמדת של היקום לקראת מות החום העתידי, לתפיסה המכניסטית שעבורה אין הבדל ממשי בין עבר, הווה ועתיד.

 

בתחילת המאה העשרים דומה היה אפוא שהתפיסה המכניסטית מתקרבת לנצחון סופי כבסיס שלם ומוחלט של החשיבה המדעית. אולם המצב הזה השתנה באופן דרמטי, כאשר התפתחויות חדשות במחקר הפיזיקלי הביאו להתמוטטות המכניזם הניוטוני דווקא בתחום שבו הוא נראה חזק ומוצק ביותר - חקר התופעות הפיזיקליות הבסיסיות. בשנים הראשונות של המאה הופיעה תורת היחסות של איינשטיין, ששללה את התפיסה הניוטונית של זמן מוחלט ומרחב מוחלט. בתורת היחסות, מדידות של זמן וגם של מרחב הן יחסיות ותלויות במצב תנועתו של הצופה המודד. אמנם, למרות שמה והדימוי הפופולרי שנילווה לה, תורת היחסות לא שללה את עצם הנחות היסוד של ההשקפה המכניסטית. לדוגמה, כפי שאיינשטיין ראה זאת, היחסיות של המרחב ושל הזמן אינה אלא ביטוי לישויות מוחלטות הקיימות ברמה בסיסית יותר, כמו מהירות האור ומבנה משולב של מרחב-זמן בעל ארבעה ממדים. אולם בכך היה רמז ראשון לעובדה שהתיאוריה הניוטונית, וההשקפה המכניסטית שהתעצבה סביבה במאות הקודמות, אינן חסינות בפני ביקורת והחלפה בתיאוריות אחרות, אפילו בשדה המחקר של הפיזיקה הבסיסית.

 

ההתפתחות הבאה בכיוון זה היתה תורת הקוונטים, שאיינשטיין מילא תפקיד חשוב גם בפיתוחה, למרות שבשנות העשרים המאוחרות, כאשר אופייה הלא-מכניסטי התבהר, הוא עצמו פנה כנגדה והפך לאחד ממבקריה הקיצוניים. תורת הקוונטים חורגת מהנחות היסוד של המכניזם באופן מובהק. לדוגמה, היא איננה מאפשרת להגדיר את קיומו של עולם החומר באופן אובייקטיבי ומנותק מאקט ההתבוננות האנושי, אלא מערבת את הצופה ואת אמצעי המדידה שהוא מפעיל בעצם ההגדרה של אופי הישויות החומריות הנמדדות: כביכול, סוג המדידה שהצופה מחליט לבצע הוא הקובע אם אלקטרון, למשל, יהיה חלקיק או גל. גם באשר לשאלת הזמן, תורת הקוונטים חורגת מהמסגרת המכניסטית הישנה. כפי שראינו, המכניזם הניוטוני של לפלאס מתאר עולם שבו כל המאורעות צפויים מראש, ולכן חלוף הזמן אינו מביא איתו שום שינוי עקרוני. אולם בתורת הקוונטים לא הכל צפוי מראש, ומאורעות מסויימים - למשל, התפרקות של גרעין אטום רדיואקטיבי - מתרחשים באופן אקראי, כך שאפשר לחזות לכל היותר רק את ההסתברות להתרחשותם. פירוש הדבר הוא שהעתיד איננו המשך דטרמיניסטי לחלוטין של ההווה כפי שתיארה המכניקה הניוטונית. במקום זאת, על פי תורת הקוונטים העתיד מביא איתו מאורעות חדשים ולא צפויים, כלומר מאורעות שאי אפשר לחזות אותם מתוך ידיעה שלמה של מצב ההווה. איינשטיין עצמו התנגד במפורש לתכונה הזו של תורת הקוונטים, וביטא את התנגדותו באימרה המפורסמת "האל אינו משחק בקובייה".

 

במחצית השנייה של המאה העשרים הופיעו במדע תפיסות נוספות השוללות את ההתייחסות המכניסטית למושג הזמן, ומדגישות את ההיבטים הדינמיים שלו. בשנות החמישים פיתחו איליה פריגוז'ין ותלמידיו תחום מדעי חדש הנקרא "תרמודינמיקה של מצבים רחוקים משיווי משקל". במסגרת התחום הזה, הורחבו התפיסות התרמודינמיות של המאה הקודמת, שעסקו בעיקר במערכות המבודדות מסביבתן, ונוספו להן שיקולים הנוגעים למערכות "פתוחות" שחומר ואנרגיה יכולים להיכנס ולצאת מהן, כמו למשל גופיהם של יצורים חיים. במערכות כאלה מתקיימת ההבחנה בין עבר ועתיד, אולם בניגוד לתרמודינמיקה המסורתית, זרימת הזמן מהעבר אל העתיד אינה מביאה רק הרס ושחיקה של מבנים מסודרים, אלא גם יצירה של מבנים מאורגנים ושל תבניות המכילות כמות גדלה והולכת של מידע. במלים אחרות, ההתפתחות והיצירה של סדר ומידע הולכים וגוברים, למשל באבולוציה של היצורים החיים, בתהליך הגדילה של אורגניזם בודד, או אף בצמיחתן של מערכות חברתיות ותרבותיות, הן עיקרון בסיסי המבטא את התכונות התרמודינמיות של מערכות פתוחות. לפיכך, הן מייצגות היבט עקרוני של מושג הזמן, המביא איתו חידושים והתפתחות מתמדת של תבניות יותר ויותר מורכבות.

 

משנות הששים ואילך, בעקבות התפתחות השימוש במחשבים לצרכי מחקר מדעי, הופיעו תחומי מחקר נוספים המדגישים גם הם את האופי הלא צפוי והיוצר של הזמן. לדוגמה, תחום המחקר שזכה לכינוי הפופולרי "כאוס" עוסק במערכות דינמיות כמו מזג האוויר, או אוכלוסיות מינים המתקיימים במערכת אקולוגית, ומערכות רבות אחרות המופיעות בתחומים שונים - פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, פיזיולוגיה ואף כלכלה או גיאוגרפיה אורבנית. במערכות כאלה, גורמים קטנים וזניחים לכאורה יכולים להשפיע על התנהגות המערכת כולה ולנתב אותה לכיוון זה או אחר. ביטוי לכך אפשר למצוא בדוגמה הידועה של פרפר המנפנף בכנפיו, ובכך יוצר הפרעה ההולכת ומתגברת עד שבסופו של דבר היא מחוללת סופת רעמים. מכיוון שלעולם אי אפשר להגיע לדיוק אינסופי שיתחשב בכל הגורמים הקטנטנים, התנהגותן של מערכות כאלה היא בפועל בלתי צפויה. כמו בעניין האקראיות של תורת הקוונטים, גם כאן פירוש הדבר הוא שאין שום אפשרות מעשית לחזות בשלמות את העתיד מתוך מצב ההווה, ולכן חלוף הזמן יכול להביא איתו מאורעות חדשים ובלתי צפויים.

 

תחום נוסף, שנקרא "תורת המורכבות" והתפתח מאמצע שנות השמונים ואילך, המשיך את כיוון רעיונותיו של פריגוז'ין. החוקרים בתחום זה עוסקים בסימולציות מחשב של מערכות בעלות מספר רב של מרכיבים, המצויים בקשרי גומלין זה עם זה. כפי שהמחקרים האלה מראים, במערכות כאלה יכולות להתפתח תבניות חדשות של סדר ואירגון, שלא היו קיימות בהן מלכתחילה ואינן ניתנות להסבר ברמת המרכיבים הבודדים. סדר מתהווה כזה, או "אירגון עצמי" כפי שפריגוז'ין קרא לו, מאפיין למשל את התהוותו של שביל נמלים מתוך המפגשים וחילופי המידע בין הנמלים הבודדות. מסלול השביל איננו מתוכנן מראש, ותכונותיו חורגות הרבה מעבר לאפשרויות של כל נמלה בודדת. השביל מהווה אפוא תבנית של סדר שנוצרה מאליה, ובכך הוא מבטא את האופי הדינמי והיוצר של הזמן, כאשר העתיד מביא עימו התפתחות של תבניות בעלות סדר ורמת ארגון הולכות וגדלות. דוגמאות דומות אפשר למצוא בתחומים רבים של התארגנות ביולוגית, חברתית או כלכלית, וכיום יש לרעיונות כאלה גם יישומים חשובים בתחום היצירה של מערכות בינה מלאכותית. בין הדוגמאות הרבות לתהליכי ארגון עצמי, אחת המרשימות ביותר היא התפתחותה של רשת האינטרנט, שצמחה "מאליה" כמעט ללא שום הכוונה מרכזית, ובתהליך זה יצרה מבנה מאורגן ומסודר שאיש לא תכנן מראש. אפשר אולי לראות קשר בין העובדה הזו לבין הפופולריות הגדולה של מוטיבים לא מכניסטיים, מרעיונות של כאוס וארגון עצמי ועד לחשיבה אלטרנטיבית לסוגיה, בשיח התרבותי המתנהל כיום בתוך וסביב רשת האינטרנט.

 

 

זמן הרשת

עקבנו כאן אחרי כמה מגלגוליו של מושג הזמן בתרבות המערבית באלף השנים האחרונות. כפי שראינו, במבט כללי אפשר לאפיין את רוב התקופה הזו כמעבר הדרגתי מתחושת זמן אורגנית, הקשורה בחוויות האנושיות המיידיות, אל סקלות זמן חיצוניות הנמדדות על פי תנועותיהם המכניות של גופים חומריים. בתהליך זה, שנמשך עד סוף המאה הקודמת, הוחלף מושג הזמן המעגלי של מחזורי החיים בחברה המסורתית במושג קווי של זמן, שבתחילתו ציין את התפתחות העולם מבריאה ועד לקץ הימים על פי סכמות דתיות, ובסופו של דבר הפך בתמונת העולם המכניסטית לממד גיאומטרי מופשט, שנעלמו ממנו גם האופי הדינמי וגם האפשרות לתת במונחיו תוכן לתחושות אנושיות של תכלית ומשמעות.

 

אולם במהלך המאה העשרים הלכה תמונת העולם הזו והתערערה. כפי שראינו, במדע עצמו עלו תפיסות חדשות המדגישות שוב את אופיו הדינמי והיוצר של הזמן, ובכך מקרבות אותו שוב אל תחושת הזמן האנושית. במקביל, תפיסות חדשות של החברה והתרבות, שלקראת סוף המאה החלו לכנות את עצמן "פוסטמודרניות", החלו לערער על עצם המושג של תמונה אחת ויחידה של מציאות אמיתית ואובייקטיבית, וממילא גם על יומרתה של ההשקפה המכניסטית להציג תמונה כזו. אפשר אפוא לראות כאן היפוך של המגמה ששלטה בתרבות המערב במשך רוב התקופה שסקרנו, ונשאלת השאלה איזה מושגים חדשים של זמן יכולים להחליף את התפיסה המכניסטית, אם זו אכן הגיעה לקץ הדומיננטיות שלה.

 

מכיוון שאנו חיים בתקופה של שינויים מהירים בתפיסות ובדרכי חיים, שקצבם אף הולך וגובר בשנים האחרונות, נראה שכיום אי אפשר לענות על שאלה כזו באופן פסקני, אלא לכל היותר להצביע על כיווני התפתחות. אחד מהם קשור בנוכחות ההולכת וגוברת של טכנולוגיית המידע בכלכלה ובחברה של ימינו. כפי שראינו, הטכנולוגיה של השעון המכני ושל המכונה החומרית המדוייקת עיצבה את תמונת העולם המערבית לא רק בהתייחסות ישירה אל מדידת הזמן, אלא גם כדימוי כללי שהגדיר את כללי המשחק של הידע המדעי. אולם טכנולוגיית המידע נבדלת מטכנולוגיית החומר בכמה היבטים מרכזיים, ואפשר לראות אותה אפוא כמקור לדימוי חלופי, שאולי יעצב את פני החברה והמחשבה במאה הבאה.

 

לדוגמה, בניגוד לחומר, הכפוף לחוקי שימור ולכן כמותו הכוללת תמיד נשארת קבועה, מידע הוא דבר שיכול לשכפל ולהפיץ את עצמו, ובתהליך זה הוא גם יכול להיות מקור ליצירתו של מידע חדש. תכונה זו של המידע, שכיום יש כבר מודלים חדשים של ניהול עסקי המבוססים עליה, מדגישה את ההיבט היוצר והדינמי של הזמן בניגוד לתכונות השימור של החומר, המטשטשות ומבטלות היבט זה. תכונה נוספת של המידע היא שהוא איננו ניתן להגדרה אובייקטיבית כמו תכונות החומר, אלא הוא תלוי במשתמש הבודד ובמשמעות שיש למידע עבורו. בכך מתחזקת הנטייה להתייחס לעולם במונחי "מציאות תלויית משתמש", המבטלת את החשיבות המרכזית של תיאורים אובייקטיביים ומופשטים, ובמקום זאת מחזירה את תשומת הלב ואת תחושת המשמעות לסובייקט האנושי ולמפגש בינו לבין הסביבה הממשית והקרובה שלו.

 

כבר כיום אפשר אולי להבחין בהשפעת המאפיינים האלה של טכנולוגיית המידע על חוויית הזמן של אלה שמשתמשים בה. לדוגמה, אפשר לראות אצל אנשים המבלים שעות רבות מול צג המחשב טשטוש של סקלת הזמן היומית המשותפת להם ולסביבה הפיזית שלהם. לפעמים עיקר הפעילות מועתקת לשעות הלילה, ולפעמים שעות החיבור לאינטרנט מייצגות ממד זמן אלטרנטיבי המשותף בבת אחת לאנשים החיים באזורי זמן שונים, ומקושרים יחדיו באותו מרחב מרובה-משתתפים. לאחרונה אף היה נסיון של חברת השעונים "סווטש" להגדיר "זמן אינטרנט" כלל עולמי, שבו היממה מתחלקת לאלף חלקים, ושבו אפשר לקבוע זמני פגישות במרחב וירטואלי משותף של אנשים שחיים באזורי זמן שונים ברחבי העולם. הגדרה כזו של זמן איננה מחליפה את מחזור היום והלילה של כל אחד מהמשתמשים אלא נוספת אליו. פירוש הדבר הוא שבמקום סקלה אחת מוחלטת של זמן, המשתמש ברשת יכול לחיות במקביל כמה סקלות זמן שונות, שכל אחת מהן קשורה לסוג אחר של פעילות אנושית וצומחת מתוך הפעילות הזו.

 

כאמור, קשה להעריך כיום את השפעתם של תהליכים אלה, שלכאורה הם מצביעים בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד, קיומן של סקלות זמן שונות ומקבילות, שכל אחת מהן קשורה באופי אחר של פעילות, מזכיר את המצב בחברה המסורתית שלפני המצאת השעון המכני, כאשר קצב הפעילות קבע את מידת הזמן ולא להיפך. לכך אפשר אולי לקשור גם את ההתעוררות של דרכי חשיבה ופרקטיקות מיסטיות וחוץ-אירופיות, החוזרות ומדגישות גם היבטים של תכלית ומשמעות, וגם את המקצבים המחזוריים של הטבע ושל חיי האדם - ממקצבים אסטרולוגיים ותיאוריות של "ביוריתמוס", ועד לפולחנים החדשים של חגיגות ירח מלא ופסטיבלים שבטיים הנערכים במועד קבוע מדי שנה. מצד שני, בניגוד למחזורים המסורתיים שנתנו תחושה של קביעות והמשכיות, התנאים התרבותיים והטכנולוגיים החדשים יוצרים מצב של שינוי מתמיד. לדוגמה, מקצועו של אדם בחברה של ימינו לא רק שאינו ממשיך את עיסוקם המקצועי של אבותיו, כפי שנהוג בחברה המסורתית, אלא הוא אף יכול להשתנות כמה פעמים במהלך חייו, והקצב הגובר והולך של חידושים טכנולוגיים וחברתיים מעודד את הנטייה הזו.

 

קצב השינוי הגובר קשור כיום בתחושה כללית של אי-וודאות ושל החלפה הולכת ומואצת של רעיונות, אמצעים טכנולוגיים ואופנות חיים. כביכול, התכנית המקורית של אנשי המהפכה המדעית מהמאה השבע-עשרה, לסלק בהדרגה את השינוי ואת אי הוודאות מן העולם באמצעות גידול מתמיד של הידע, נתהפכה על ראשה. כיום נראה כאילו ההיפך הוא הנכון: ככל שכמות הידע והמידע הולכת וגדלה, מידת אי הוודאות גדלה גם היא. התחושה הזו של זרימה מתמדת ושל עתיד שאיננו ניתן בשלמות לתכנון ולצפייה מראש מצטרפת, כאמור, לרגישות חדשה כלפי מחזורי הזמן המסורתיים, המאפיינים תרבויות קדם תעשייתיות וחוץ אירופיות, ולנסיונות לבטא במונחים השאובים מתרבויות כאלה תחושות של משמעות ותכלית אנושית. במלים אחרות, יש כאן מצד אחד חזרה לתבניות מחשבתיות מסורתיות וקדם מכניות, ומצד שני תחושה של שינוי מהיר ותנועה הולכת ומואצת אל העתיד, שתבניות כאלה מעולם לא ניסו להתמודד איתו. כיום עדיין מוקדם לנסות לקבוע כיצד ישתלבו הנטיות האלה, המנוגדות למראית עין, ואילו מושגים ותחושות של זמן הן יולידו בחברה ובתרבות של תחילת האלף הבא. כל מה שאפשר אולי לומר הוא ששטף הזמן, שתקתוק השעון המכני כמעט וסילק אותו מתמונת העולם, חזר והפך לתחושה חזקה ומורגשת היטב של חידושים ואי וודאות, ובכלל זה גם אי וודאות לגבי התפיסות העתידיות של מושג הזמן עצמו.

תגובות  

#1 מור 2012-08-09 21:21
וואו... מאמר מדהים!
תודה רבה ששיתפתם אותו פה.
השכלתי ;-)
Quote

הוספת תגובה

קוד אבטחה
רענון